יש לי תחושת חרדה שחודרת

כל פינה של היום שלי.

הראש לא מפסיק לרוץ,

הדופק מואץ, והגוף דרוך

כאילו משהו גרוע

עומד לקרות לי ממש עכשיו. 

גם כששום דבר לא קורה במציאות התחושה לא עוזבת אותי

כבר אין לך כוח להחזיק את זה יותר. ההרגל הזה להיות חזקים מול כולם, שעמוק בפנים יש חוויה של שבירה והתשה.

שאף אחד לא רואה אותה

וגם לא אותך הכל רגיל,  חסרה ההתרגשות, שמחה התלהבות. הכל נראה לי סתמי.

הכל נראה בסדר מעל פני השטח. אבל בפנים, יש לי הרגשה

שהחיים שלי מתנהלים על טייס אוטומטי. שאני לא מזהה את עצמי. הרגשה שאיבדתי את הקשר עם עצמי, עם מי שאני עכשיו.

משהו בי נכבה

זה פשוט לא עובד. כל דבר הופך לריב. הריב הופך לשתיקה מעיקה ואף לויתור על עצמי. אני רוצה לשנות את ההרגשה הזאת.

אני רוצה לעצור את המעגל הזה ולמצוא דרך להחזיר לעצמי את הקול והמקום בקשר

לדעת שיש בי יותר, אבל כל דבר מערער אותי, גורם לי לשתוק ולהתנצל. חוויית הגעגוע, למי שהייתי כל כך חזק.ה

זה היה לפני שהעולם שכנע אותי שאני פחות!

בלי להתעצבן, בלי להתפרץ בלי לצעוק ובלי לאבד שליטה. גם בלי להתחרט אחרי שזה קרה. עם כל האהבה שלי לילדים, הרגשות מציפים אותי ואני מתקשה להתמודד איתם